השוער השני

אני אעשה את זה קצר, אתה עוד צריך לנעול את המגרש. אני לא חוזר באוגוסט. רציתי להגיד לך בפנים ולא בקבוצה הזאת, כי היית בסדר איתי ואני לא הולך לעשות את זה עם אגודל למעלה.

זה לא הספסל. אני יודע שזה מה שאתה חושב. שתי עונות, ארבע הופעות בהרכב, כולן כשאולי עקר שיני בינה. השלמתי עם זה שאני זה שמחמם אותו. נהייתי טוב בזה. לפי איך שהוא תופס אני יודע באיזה מצב רוח הוא.

זה סם. אח שלי. הוא בן אחת עשרה. ביום שלישי בחרו אותו לקבוצה עד גיל שתים עשרה. הייתי שם כשהמכתב הגיע וראיתי את אבא קורא. הוא עשה את הקטע. ההנהון הקטן. ואז, 'טוב. נקנה לך כפפות כמו שצריך.' זה המשפט. ככה זה התחיל אצלי. כפפות כמו שצריך, ואז התרגילים בגינה, ואז המשחק בטלוויזיה ביום ראשון עם כפתור ההשהיה, ואז הנסיעה הביתה כשספגתי גול. ארבעים דקות. בלי רדיו.

סם עוד לא יודע את כל זה. הוא רק חושב שקיבל סט של מדים. המשחקים שלהם בשבת בעשר, כמו שלנו, בצד השני של הפארק. אז אני לא יכול להיות בשני מקומות, ואני בוחר לעמוד על הקו. אני אעמוד בצד השני של המגרש, מול אבא ואמחא כפיים כשסם יוציא את הכדור מהרשת, כדי שיהיה קול אחד שעושה את זה. מגיע לו אחד.

זהו. אתה לא צריך להגיד כלום. תשאיר את הכפפות, הן של המועדון ממילא. אולי יצטרך מישהו חדש שידע לקרוא אותו. תגיד למחליף לשים לב ליד שמאל של אולי.