כרטיס למעבורת

לפני שאת אומרת משהו. אני יודעת איך זה נראה. כרטיס אחד. ראיתי את הפנים שלך כשהוצאתי אותו. חשבת שאני נוסעת בלעדייך. תשבי, החומה יבשה, בדקתי.

הלכתי למשרד בצהריים. מורין הייתה בדלפק, היא שאלה בשביל מי, ואמרתי לפני שהחלטתי להגיד. אמרתי את השם שלך. שבע ועשרה, יום שישי, מבוגר אחד, זוג אופניים אחד. על האופניים את עדיין צריכה לשלם. לא נתנו לי לשלם. מתברר שהאופניים חייבים להיות נוכחים.

מאז מרץ את משכנעת את עצמך לרדת מזה. כל פעם שהקולג' שולח לך משהו, את קוראת אותו ליד השולחן במטבח שלי ואז אומרת, 'טוב, נראה,' ומסתכלת עליי. כאילו אני הסיבה. כאילו את צריכה שאני אגיד לך לנסוע. אז זה מה שאני אומרת עכשיו. עם כסף.

אני לא באה. אני יודעת מה אמרנו. מאז היריד אני אומרת 'בשנה הבאה', ואת מספיק נחמדה כדי לא לשים לב שאני מתכוונת לזה. אני אוהבת פה. אני אוהבת את הערפל ואת החנות ולדעת איך קוראים לכל כלב. מותר לי. ואת לא, וגם לך מותר, ואחת מאיתנו צריכה ממש לעשות את זה במקום לשבת על חומה ולדבר.

זה על השם שלך. מורין כתבה אותו לא נכון, הכרַחתי אותה להוציא חדש. אל תחבקי אותי. אני אבכה, ואז תישארי, ואז שילמתי על אופניים שלא נוסעים לשום מקום. יום שישי. שבע ועשרה. תביאי את האופניים.