הקבוצה

טוב. לפי הסדר. כי אצל דודה ג'ו את תספרי את זה לא נכון, ואני מעדיפה שתטעי במדויק.

שבע ארבעים ושתיים, יום שני. מאדי מעלה תמונה מהטיול בגאוגרפיה. אני בתמונה. אני לא נראית שם במיטבי. אני נראית כאילו גדר חיה עוצרת אותי. בסדר. שבע ארבעים וארבע, רובי מגיבה עם ההוא שבוכה מצחוק, אחת עשרה פעמים. גם בסדר, זו רובי, היא מתקשרת דרך מזג האוויר.

שבע חמישים, מאדי משנה את השם של הקבוצה ל'משמר הגדר'. אני לא אומרת כלום. יש לי כבוד עצמי. שמונה אפס שלוש, מישהו, ויש לי השערות מי, חותך את התמונה ככה שנשארים רק הפנים שלי והגדר, ושם אותה בתור תמונת הקבוצה. עדיין שום דבר ממני. אני סלע. אני הולכת לאכול יוגורט.

ואז בתשע סאנה אומרת, 'תעזבו אותה, היא עזרה למר דאן עם האוהל.' וזה נכון. ומאדי אומרת, 'מישהו שאל אותך, סאנה?' ורובי שוב עושה את הצוחק, וזה היה הרגע. זה היה הרגע, אמא. לא הגדר. לא אכפת לי מהגדר. הקלדתי, 'היא היחידה מכם שאי פעם הייתה נחמדה למישהו, והיא צודקת בקשר לאוהל,' ושלחתי, ואז שמתי את הטלפון עם המסך למטה ואכלתי גם את מה שנשאר מהיוגורט שלך. סליחה על זה.

תשע אפס שש. בחוץ. בלי הודעה. רק השורה הקטנה באפור. 'מאדי הסירה את נל.'

אז לא, אני לא רוצה שתתקשרי לאמא שלה. פתחתי קבוצה חדשה. יש בה שתי בנות. סאנה כבר שינתה את השם למשמר הגדר, והחלטתי שעכשיו זה מצחיק. אפשר יוגורט.