מצפון לגשר

שב. לא, שב, כי אתה תרצה להסתובב ומבחינתי עדיף שלא, במטבח של אמא. מכרתי. לא 'אולי אמכור'. מכרתי. אמרתי כן ביום שלישי, לבת של משפחת קלי, זאת שהייתה מחלקת עיתונים. יש לה שני ילדים והיא רוצה את הגינה. היא בכתה כשראתה את עץ התפוחים. זה מספיק לי.

היית רוצה שיחה. בגלל זה לא קיימתי אותה. היית אומר 'לא צריך למהר' בקול ההוא, והתשובה שלי הייתה כן, כי עם הקול הזה התשובה שלי תמיד כן, ואז שוב היה יום ראשון.

אתה יודע מה זה יום ראשון. יום ראשון זה הגשר. עשרים דקות לשם, עשרים בחזרה, שלוש שנים. להוציא אוויר מהרדיאטורים. לפתוח את הברזים כדי שהמים לא יעמדו בצינורות. להדליק חימום לשעה בינואר כדי שהרטיבות לא תיכנס לספרים שלה. לכסח את הדשא. ואז השיחה שלי עם מר אדיימי מעבר לגדר על אם אנחנו שומרים את הבית, ותמיד 'אנחנו', והוא מספיק נחמד לא לשאול את מי מאיתנו הוא אי פעם ראה.

אתה בא בחג המולד. יש לך ילדים וזה רחוק, ברור לי. אבל 'נחליט ביחד' היה בעצם 'ג'ו מחליט בכך שלא מחליטים, כל יום ראשון, בלי סוף'. וביום שלישי, ליד הכיור הזה, כשהברז פתוח בשביל הצינורות ואני רואה את המים יורדים לביוב, הבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה יותר.

אז. השלמת המכירה בשנים עשר בחודש. הספרים שלה בארגזים. הטובים באוטו שלי, השאר שלך, תתווכח איתי על מה נחשב טוב. המפתח על הוו שלה. עכשיו אסע על הגשר, בכיוון הנכון, ולא אחזור בשביל מכסחת הדשא.