השושבין

בן. חבר שלי. בקטע הזה אסתכל עליך, כי חמותך החדשה יושבת בשולחן ארבע ורק עכשיו קלטתי שכרטיסייה שלוש היא ההיא מלנזרוטה. אי אפשר לעשות את שלוש. ארבע עד תשע כולן תלויות בשלוש. אז נאלתר. כולם אכלו דג, הם נוחים להשפעה.

בן ואני מכירים מגיל תשע. הוא היה הילד עם המשאף והדעות המאוד נחרצות על איזה דינוזאור ינצח. עדיין, בשני הסעיפים. בזכותו עברתי את התאוריה, בזכותו לא קניתי את המסחרית ההיא, והוא, וחשוב לי שכל החדר ישמע את זה, האדם היחיד שאי פעם שלח לי 'הגעת הביתה בשלום?' בשתיים בלילה ובאמת נשאר ער לחכות לתשובה.

זה הקטע שלא צריך להגיד. היו לי חששות מהיום הזה. לא מפרייה. פרייה היא הדבר הכי טוב שקרה לך, כולם באוהל הזה יודעים. ראיתי את הפנים שלה בזמן הנדרים, וזה היה, באמת, קצת מוגזם. החששות היו לגביי. מתשע עד שלושים וארבע זה הרבה זמן להיות הטלפון הראשון של מישהו. עמדתי שם הבוקר וסידרתי לך את הפרח בדש, וחשבתי, טוב, זהו, זאת הפעם האחרונה שאסדר אותך.

ואז אמרת, 'אכלת?' ועשית את הפרצוף. אז. הכול בסדר. הורידו אותי לדרגת הטלפון השני, ואעשה את זה מעולה.

בן. פרייה. הכרטיסיות הולכות לקנקן המים. כוסות למעלה. לחיי שני האנשים היחידים בחדר הזה שבאמת אתן להם לנהוג במסחרית שלי.