המשמרת האחרונה

לא להגיד לי 'לישון על זה'. ישנתי על זה אחת עשרה שנה. הלילה עשיתי סבב תרופות, ואז מדדים, ואז ישבתי ליד מר אוקפור כשהוא ביקש שאפתח את החלון כדי שיוכל לשמוע את הגשם, ואמרתי 'עוד רגע'. והתכוונתי לזה. התכוונתי לפתוח.

זה לא היה לילה קשה. זה העניין. אף דום לב. המשאבה בארבע התנהגה יפה לשם שינוי, והבחורה מחברת כוח האדם התגלתה כמעולה. לילה רגיל, עשיתי הכול כמו שצריך, ועכשיו עמדתי בחדר השטיפה עשרים דקות כי לא זכרתי אם פתחתי לו את החלון או רק חשבתי על זה.

חזרתי. הוא היה סגור. הוא ישן. אז זה לא שינה, במובן שלא קרה שום דבר, וזה שינה יותר מכל דבר, כי נהייתי בן אדם שאומר 'עוד רגע' לאיש שביקש דבר אחד.

ברור לך איך הייתי פעם. עוד קיבלתי ממך על הראש על זה. לשבת על המיטות. ללמוד את השמות של הנכדים. פעם הסתובבתי שבוע עם מספר הטלפון של הבת של מיטה שש בכיס כי היא תרצה לדעת. זה כבר לא אני, ואמרתי לעצמי שזה סידור העבודה, שזה המחסור בצוות, שזה החורף. וזה באמת כל אלה, וזה גם שהגעתי לגיל ארבעים ושמונה, ומה שפעם ידעתי לעשות נשחק באמצע כמו גרב.

העברת משמרת בשבע. אעשה אותה כמו שצריך, הכול יהיה כתוב. ואז אפתח את החלון הזה, כי עדיין יורד גשם. ואז הביתה, בלי לכוון שעון מעורר. העט הטוב שלי, בשבילך.