בניית דמות לשחקנים: העבודה שעושים לבד

יש לי במחשב תיקייה בשם CHARACTER. היא מלאה בשאלונים. מה היא רוצה. ממה היא מפחדת. במה אבא שלה עבד. מילאתי כאלה במשך שנים, ואני יכול להגיד בדיוק מה הם נתנו לי ביום הצילום: כמעט כלום. העבודה נשארה בתיקייה. היא לא נכנסה לגוף.

זה לא טיעון נגד הכנה. זה טיעון על המקור של רוב העצות לבניית דמות. כמעט כולן נכתבו בשביל חדר שיש בו עוד אנשים.

למה עצות לבניית דמות מפסיקות לעבוד כשאתה לבד

תסתכל על התרגילים הרגילים. כיסא חם, כשהכיתה יורה עליך שאלות ואתה עונה בתור הדמות. אלתור של סצנה שמתרחשת עשר שנים לפני המחזה. ניסיון להשיג את המטרה כשהפרטנר חוסם אותך בגוף. אמירת הסאבטקסט שלך בקול בזמן שמישהו אחר אומר את שלו.

כל אחד מהם טוב. כל אחד מהם דורש לפחות עוד בן אדם אחד.

אז אתה חוזר הביתה, יש לך סיידס ליום שישי, והתרגיל היחיד שנשאר ברשימה הוא השאלון. אז אתה ממלא אותו. ואז תוהה למה הדמות מרגישה כמו תיאור של בן אדם במקום כמו בן אדם.

דמות היא לא אוסף של עובדות שמרכיבים. היא אוסף של תגובות. איך האדם המסוים הזה מקבל בשורה רעה, כמה זמן הוא מחכה לפני שהוא עונה, מה הוא עושה עם הידיים כשמישהו אומר את הדבר שהוא קיווה שאף אחד לא יגיד. אי אפשר לעשות חזרה על תגובה לכלום. זאת כל הבעיה בעבודה לבד, ושום כמות של סיפור רקע לא פותרת אותה, כי סיפור רקע הוא חומר שנכנס ותגובה היא מה שיוצא.

סיפור רקע נחשב רק אם הוא משנה רפליקה

זה המבחן שאני משתמש בו עכשיו, והוא קיצץ בערך שמונים אחוז מההכנה שלי.

כתוב את פרט הרקע. אחר כך הצבע על רפליקה בסצנה ותגיד איך היא נשמעת בגללו. בקול. אם אתה לא מצליח, פרט הרקע הוא קישוט והוא עף.

אבא שלה היה שוטר. בסדר. איזו רפליקה משתנה? אם התשובה היא "אף אחת, אבל זה מעצב את כל תפיסת העולם שלה", כתבת תנ"ך לדמות, לא הופעה. אם התשובה היא "היא עוצרת לפני המילה בסדר, כי זאת הייתה המילה שלו", עכשיו יש לך משהו שאפשר לשחק.

רוב סיפורי הרקע שעוברים את המבחן הזה מתגלים כדברים קטנים וקצת מביכים. לא טראומת הילדות. העובדה שהיא רעבה, או שכבר סיפרה את השקר הזה והוא עבד, או שהיא מתאמנת על השיחה הזאת במקלחת כבר שבוע. אלה משנים רפליקות. ההיסטוריה המשפחתית בדרך כלל לא.

שינוי אחד בכל מעבר

הדבר הכי שימושי שאני עושה לבד הוא גם הכי פחות זוהר. אני מריץ את הסצנה, ובכל מעבר משנה דבר אחד בדיוק.

לא מצב רוח. דבר אחד. היא יודעת שהוא משקר מהרפליקה הראשונה. אחר כך: היא לא קולטת עד רפליקה תשע. אחר כך: היא כבר החליטה לעזוב וכל השיחה הזאת היא רק סידורים. אחר כך: היא מנסה לגרום לו להגיד את זה כדי שהיא לא תצטרך.

תריץ את הסצנה ארבע פעמים, עם ארבע הנחות שונות, ותגלה ששתיים מהן מתות ואחת מעירה את הסצנה. זאת תגלית שהגעת אליה עם הפה, לא עם המחשב. והיא קרובה יותר למה שבמאי יבקש ממך בכל מקרה, כי במאים לא אומרים "תן לי יותר עומק". הם אומרים "מה אם היא כבר יודעת".

המלכודת היא לשנות שלושה דברים בבת אחת ואז לא לדעת מה עבד. תשמור על משמעת: אחד.

קח את הרפליקה של הצד השני, לא רק את שלך

זה הדבר שהלוואי שמישהו היה אומר לי בגיל עשרים ושתיים.

הדמות מתגלה בדרך שבה אתה מקבל, לא בדרך שבה אתה מוסר. שני שחקנים יכולים להגיד בדיוק את אותה רפליקה ולשחק אנשים שונים לגמרי, וההבדל נמצא כולו במה שקרה להם בפנים בזמן הרפליקה הקודמת.

כלומר, השניות שחושפות הכי הרבה על הדמות הן השניות שבהן אתה לא מדבר. ואלה בדיוק השניות שאי אפשר לעשות עליהן חזרה כשאתה קורא את שני התפקידים מהדף בתוך הראש, כי אתה כבר יודע מתי הקיו מגיע. אתה לא מקבל שום דבר. אתה מייצר הפסקה ואז ממלא אותה.

בשביל הפער המסוים הזה בניתי את blablabla. הדמויות האחרות נאמרות בקול, בקולות שונים ובקצב שלא אתה בחרת, ואז האפליקציה מחכה לך. שום דבר לא נאמר מעליך ושום דבר לא דוחף אותך קדימה. השקט שאחרי הרפליקה של הצד השני הוא החלק שאתה באמת צריך, והוא החלק שנעלם ברגע שמריצים שורות בתוך הראש.

תגיד את הסאבטקסט

תרגיל ישן של סטניסלבסקי שעובד מצוין גם לבד: תריץ את הסצנה, אבל לפני כל רפליקה שלך, תגיד מה הדמות באמת חושבת. בקול. ואז תגיד את הרפליקה.

"אני רוצה שתלך ואני מנומס מדי בשביל לומר את זה." "לא, תישאר, יש קפה."

תעשה מעבר מלא ושני דברים קורים. הרפליקות שבהן הסאבטקסט והטקסט זהים מתחילות להרגיש שטוחות, וזה אומר שאלה רפליקות מעבר ושכדאי להפסיק לקשט אותן. והרפליקות שבהן יש פער עצום מקבלות פתאום לאן ללכת.

התרגיל גם מוצא את החורים שלך. אם אתה מגיע לרפליקה ובאמת לא מצליח להגיד מה הדמות חושבת מתחתיה, עוד לא הבנת את הסצנה. זאת לא בעיית משחק. חזור לניתוח הסצנה, ותבין מה קורה לפני שאתה ממשיך לעשות חזרה רק על השכבה העליונה.

תזוז לפני שתחליט

שמתי את זה אחרון כי זה התרגיל שאני מדלג עליו הכי הרבה ואחר כך הכי מתחרט.

עשה מעבר על הרגליים, בתוך החדר, לפני שסגרת את הבחירות שלך. לא בלוקינג. פשוט תלך, תשב באמצע, תקום ברפליקה שלא תכננת לקום בה. הגוף יקבל החלטות שהניתוח שלך לעולם לא היה מאשר, וכשליש מהן יהיו טובות יותר מכל מה שבתיקייה.

אחר כך תשב שוב ותכתוב את הדברים שעבדו. רק אז התיקייה מצדיקה את קיומה.

איך זה נראה ביום שלישי אמיתי

ארבעים דקות. קרא פעם אחת את כל הסצנה בתור הדמות השנייה, כדי להבין מה היא חושבת שהיא עושה. חמש עשרה דקות של החלטות, ורק כאלה שמשנות רפליקה. אחר כך ארבעה מעברים בקול, שינוי אחד בכל פעם, לפחות שניים מהם על הרגליים.

זהו. בלי שאלון.

אם מחכה לך שיעור סצנות, בעיית ההכנה משנה צורה, כי עכשיו יש בתמונה פרטנר שאולי יהיה זמין ואולי לא. ואם אתה רוצה מבט רחב יותר על עבודה לבד, המדריך המלא לחזרות לבד מסביר איפה עבודת דמות יושבת לצד שינון והכנה לאודישן.

אגב, תיקיית CHARACTER עדיין אצלי. עכשיו היא כמעט ריקה. ארבע או חמש שורות לכל סצנה, כולן על משהו קטן, וכולן נכתבו אחרי שכבר אמרתי את המילים בקול. מסתבר שזה הסדר הנכון.