איך להתכונן לשיעור סצנות כשהפרטנר מבטל

ההודעה מגיעה באחת עשרה בלילה. ממש סליחה, צץ משהו, אפשר לדחות ליום ראשון. השיעור ביום שלישי. עד עכשיו עשיתם חזרה על הסצנה יחד פעם אחת בסך הכול, בבית קפה, בחצי ווליום, כששני מטר מכם מישהו טחן פולי קפה.

בכל סילבוס של שיעור סצנות שקראתי מופיעה גרסה של אותה שורה. קרא את כל המחזה, עשה את הניתוח, למד את הרפליקות מילה במילה, והיפגש עם הפרטנר לחזרה לפני השיעור. שלושת הראשונים תלויים בך. הרביעי תלוי ביומן של מישהו אחר, ואף אחד בתעשייה לא כותב מה קורה כשהחלק הזה נופל, כלומר ברוב השבועות.

אז זה מה שאני עושה במקום.

בשביל מה שיעור סצנות באמת קיים

כדאי להיות כנים קודם, כי התשובה משנה את מה שצריך להכין.

לא נותנים לך ציון על ההופעה. שיעור סצנות קיים כדי שתפרק סצנה מול מישהו שרואה את מה שאתה לא רואה, תקבל הערה, ותרכיב אותה מחדש בצורה אחרת כשאנשים מסתכלים. הסצנה היא החומר. ההערה היא העניין.

זה משנה את ההכנה כולה. אתה לא צריך להגיע עם גרסה גמורה, נעולה ויפה. אתה צריך להגיע עם משהו מספיק מסוים כדי שאפשר יהיה לטעות לגביו, ומספיק משוחרר כדי להשתנות במקום כשהמורה אומרת לנסות כאילו היא כבר יודעת.

שחקנים שעושים יותר מדי חזרות בתוך מסלול אחד מתרסקים בשיעור סצנות. לא כי המסלול גרוע. כי כשהם מתבקשים לצאת ממנו הם לא מצליחים, וכל השעה הופכת משיחה על הסצנה לשיחה על חוסר היכולת שלהם להשתנות.

תסיים את הניתוח לפני החזרה היחידה שתקבל

אם אתה נפגש עם הפרטנר רק פעם אחת, זאת השעה הכי יקרה בכל ההכנה שלך. אל תבזבז אותה על דברים שיכולת לעשות לבד.

קרא את כל המחזה, לא רק את הסצנה. תבין מה הדמות שלך רוצה, איפה הסצנה מסתובבת, וממה נמנעים. כל זה שיעורי בית שאפשר לעשות לבד. כתבתי את התהליך המלא באיך לנתח סצנה, ולסצנה של חמישה עמודים זה לוקח בערך ארבעים דקות.

תגיע לחזרה אחרי שזה כבר מאחוריך, ותוכל להשקיע את השעה בדבר היחיד שבאמת דורש שני אנשים: לגלות מה קורה ביניכם. תגיע בלי שעשית כלום, ותבזבז ארבעים מתוך שישים הדקות בקריאה בקול ובהסכמה שהסצנה די טובה.

למד בעל פה מול קיואים, לא מול שקט

זאת הטעות שאני רואה הכי הרבה, והיא לא נראית עד שמגיעים לשיעור.

את הרפליקות אתה לומד לבד. רוב האנשים קוראים את התפקיד השני בשקט ואז אומרים את שלהם בקול. בלי להתכוון, הדבר שאתה באמת משנן הוא קצב: הרפליקה שלי מגיעה בערך שלוש שניות אחרי שסיימתי לקרוא את שלהם.

ואז מגיעים לשיעור, הפרטנר לוקח שמונה שניות כי הוא עשה בחירה שלא ידעת עליה, וכל הרצף שלך קורס. אתה נכנס מוקדם, נתקע, או אומר את הרפליקה עליו. את המילים למדת. את הסצנה לא.

ללמוד בעל פה כמו שצריך פירושו ללמוד את הרפליקות כתגובות למשהו שמגיע בזמן שלו. זה מה שblablabla עושה: היא מקריאה בקול את הרפליקות של הדמויות האחרות, בקולות שונים, ואז עוצרת ומחכה לך כמה זמן שצריך. בלי רמזים, בלי הכוונה, בלי להגיד שום דבר מעליך. אתה לומד איפה הרפליקה שלך נמצאת ביחס לרפליקה שלהם, לא ביחס לרווח שהמצאת.

הגרסה המלאה יותר נמצאת באיך לעשות חזרה על שורות לבד, אבל בקיצור, שקט הוא לא פרטנר ניטרלי. הוא פרטנר שתמיד נותן לך בדיוק את מה שציפית לקבל.

תעשה חזרה על הגרסה שהפרטנר עוד לא הראה לך

תניח שהפרטנר יעשה בשיעור משהו שמעולם לא שמעת. הוא יעשה את זה. גם הוא עבד לבד, וגם לו היו רעיונות.

אז תבנה לזה בכוונה. תריץ את הסצנה לבד שלוש פעמים, ובכל פעם תניח עליו משהו אחר. פעם אחת הוא זועם עליך מהרפליקה הראשונה. פעם אחת הוא נחמד, וזה גרוע יותר. פעם אחת באמת לא אכפת לו, ורק לך יש מה להפסיד.

הרפליקות שלך לא משתנות. מה שמשתנה הוא מה שאתה עושה בשניות שלפני שאתה מדבר, ושם נמצאת יכולת ההתאמה. זאת אותה שיטה של שינוי אחד בכל מעבר שבה אני משתמש לבניית דמות, רק שהיא מופנית אליו במקום אליך. ככה ההערה של המורה נכנסת תוך ארבע שניות בערך ולא אוכלת את שאר השעה, כי כבר היית קרוב לגרסה הזאת.

אני מעדיף להיכנס עם שלוש גרסאות חצי בנויות מאשר עם אחת מלוטשת. משהו חצי בנוי שורד מפגש עם המציאות.

מה באמת לעשות בשעה שיש לכם יחד

אם הפרטנר כן מגיע, אל תריצו את הסצנה מההתחלה עד הסוף חמש פעמים. זה מרגיש יעיל, ואחרי המעבר השני כמעט לא מלמד כלום.

תריצו פעם אחת כדי לשמוע. אחר כך תמצאו את שני הרגעים שבהם הסצנה מסתובבת, ותעבדו רק עליהם שוב ושוב, בכל פעם מנקודת התחלה אחרת. בסוף תריצו את כולה עוד פעם אחת. זאת דרך הרבה יותר טובה להשתמש בשישים דקות, וזה הדפוס שראיתי אצל כל במאי טוב.

ותתנגד לדחף לביים את הפרטנר. זה אף פעם לא מתקבל טוב, הוא לא ביקש, ואתה צריך אותו לצדך בחדר שבו שניכם עומדים להרגיש לא נוח מול אנשים. אם משהו שהוא עושה באמת חוסם אותך, תגיד מה אתה צריך, לא מה הוא צריך לעשות. "אני מאבד את החוט כשהקטע שם מגיע מהר" עובד. "נראה לי שהדמות שלך אמורה לכעוס יותר" לא.

תיכנס עם שאלה

הדבר האחרון, וזה ששינה אצלי הכי הרבה.

תביא שאלה לשיעור. שאלה אמיתית. "אני לא מצליח להבין אם היא מתכוונת להתנצלות, ושיחקתי את זה בשתי הדרכים." זה נותן למורה מקום להתחיל ממנו, מראה לחדר שעשית את העבודה, ומביא לך הערה על הדבר שבו אתה באמת תקוע במקום הערה על היציבה.

אם אתה נכנס עם הופעה סגורה ובלי שאלה, תקבל את מה שהמורה במקרה תבחין בו. וזה בסדר. אבל שילמת על השיעור.

הסצנה שבה הפרטנר שלי ביטל פעמיים הפכה לעבודה הכי טובה שעשיתי באותו סמסטר. לא כי הביטולים עשו לי טוב. כי הייתי חייב לבנות משהו שלא תלוי בכך שמישהו אחר יגיע, וכשהיא סוף סוף הגיעה, היו לי ארבע גרסאות להציע לה במקום אחת להגן עליה.