איך מחליפים וסווינגים לומדים תפקיד לבד

הטלפון מצלצל בחמש. מישהו איבד את הקול, או נקע קרסול בחזרת הקרב. אתה עולה בשבע וחצי. שעתיים וחצי, שרובן נבלעות במדידת תלבושת ושיחה מהירה עם מנהל הבמה על המעבר למערכה השנייה.

אף אחד בבניין לא הולך לעשות איתך את הסצנה. הצוות מתכונן לעלות להצגה. בין עכשיו לבין קריאת חצי השעה, אתה צריך להכניס לגוף שלך תפקיד שמעולם לא שיחקת עם האנשים האלה, לבד, בחדר הלבשה.

אלה תנאי העבודה, וכמעט שום עצה שנכתבת לשחקנים לא נכתבת בשביל מי שמכסה טראק.

טראק זה לא תפקיד

מחליפים לא אומרים שהם לומדים תפקיד. הם אומרים שהם לומדים טראק, והמילה הזאת לא נבחרה סתם. התפקיד הוא הטקסט. הטראק הוא כל מה שהגוף של אותו שחקן עושה במשך שעתיים וחצי: מאיזו כנף הוא נכנס, הסימון על הרצפה שהוא פוגע בו לפני שהתאורה מתחלפת, האביזר שהוא לוקח מהיד של מנהל הבמה ובאיזה טאקט במוזיקה, סדר החלפת התלבושת המהירה, ליד מי הוא עומד בפינאלה כדי שבתמונה לא יהיה חור.

הטקסט הוא החלק בטראק שאפשר ללמוד ברכבת. השאר חי בחדר החזרות.

ללמוד טראק מהשורה האחורית

לומדים טראק בכך שרואים מישהו אחר עושה עליו חזרה. אתה יושב בשורה האחרונה של האולם עם התסריט פתוח על הברכיים, וכותב בעיפרון מה שהאדם על הבמה באמת עושה. לא מה שכתוב בהערות הבלוקינג. מה שהוא עושה.

תרשום כל תנועה מול המילים שבהן היא קורית. "חוצה קדימה-שמאלה ב'אף פעם לא שאלת'." התנועה חייבת להיות מוצמדת לדיאלוג, כי הדיאלוג הוא הדבר היחיד שיהיה זהה בערב ההצגה. תנועה שאתה זוכר כצורה כללית של הסצנה מגיעה באיחור של חצי ביט, וזה מספיק כדי שרמז תאורה יתפוס אותך במקום הלא נכון.

אחר כך תרשום את הדברים שהם לא בלוקינג: שהוא לוקח את הכוס ביד שמאל כי ביד ימין עדיין נמצא המכתב.

שני דברים אי אפשר לקבל מהשורה האחורית: איך הטקסט מרגיש בפה שלך, ואיך הקיוים נשמעים כשהם מכוונים אליך. את הראשון אתה מתקן בזמן שלך. השני הוא הקשה.

הבעיה עם תזכורות קוליות

כמעט כל מחליף בונה בעצמו את אותו הכלי. שחקנים מתארים את זה כך: "יצרתי לעצמי קבצי שמע של כל השורות בסצנה באמצעות תזכורות קוליות: קראתי הכול בקול ואז הקלטתי מחדש מעל השורות שלי בשקט." אתה קורא את כל הסצנה לתוך הטלפון, ואז מקליט שקט מעל השורות שלך. מה שנשאר הוא טראק של קיוים עם חורים במקומות שבהם אתה אמור לדבר.

זה עדיף על קריאת הסצנה בשקט, ולצורך שינון זה עושה את העבודה. אבל זה נכשל בדיוק בדבר שהמחליף הכי צריך.

כל קיו בהקלטה הזאת הוא בקול שלך. הטימבר שלך, הקצב שלך, הרעיון שלך על איך הדמות השנייה מדברת. אתה מתאמן מולו שלושה שבועות, ואז עולה לבמה והקיו מגיע מהפה של מישהו אחר. נמוך יותר. מהיר יותר. נוחת על מילה אחרת, עם חצי שנייה של אוויר לפניו שמעולם לא שמעת. על הבמה אתה לא מקשיב למילים. אתה מקשיב לקצב ולצליל של אדם ספציפי, ואתה התאמנת על האדם הלא נכון.

יש עוד מחיר. הקלטת שקט מעל השורות שלך מקפיאה את הפער באורך שהשארת, כך שהסצנה רצה בקצב שלך, בהצגה שהקצב שלה נקבע חודשים לפני שהוטלת עליך הכיסוי.

מה שאתה באמת צריך הוא משעמם וספציפי: השורות של הדמויות האחרות בקול רם, בקולות שהם לא שלך, עם הפסקה שנמשכת כמה זמן שאתה לוקח. זה מה שblablabla עושה. תייבא את הסצנה, תסמן איזו דמות שלך, והיא אומרת את השאר ומחכה.

איך סווינגים מחזיקים שישה טראקים בלי לערבב ביניהם?

מחליפים מכסים תפקיד אחד או שניים. סווינגים מכסים חלק נכבד מהמקהלה, והכשל שלהם הוא לא שכחה. זו דליפה. טראק ארבע וטראק שש עושים את אותו המספר, לאותה המוזיקה, וחוצים בכיוונים מנוגדים. תחת לחץ הגוף בוחר אחד ומתחייב אליו, ולא תמיד זה זה שאתה עושה הערב.

התיקונים הם פיזיים, לא מנטליים.

• תעגן כל טראק לבן אדם, לא לספירה. של מי הכתף נמצאת משמאלך בבית השני. הגוף מחזיק מערכות יחסים הרבה יותר זמן ממה שהוא מחזיק מספרים.
• אף פעם אל תריץ שני טראקים ברצף כשאתה פונה לאותו כיוון. תתרגל את טראק ארבע כשאתה פונה לחלון ואת טראק שש כשאתה פונה לדלת, כדי שהגוף ישמור כל אחד מהם בחדר נפרד.
• תשמור על הטבלה על נייר, תמיד באותה פריסה. עמוד אחד לכל מספר, עמודה אחת לכל טראק, מסומן בצבע. סווינגים הרבה פעמים נזכרים בטראק לפי המקום שלו על הדף.

הפער בין הצפייה לבין ה-put-in שלך

אם יש לך מזל, אתה מקבל חזרת put-in: הרצה אחת בשעות הצהריים של יום שלישי, חצי מהצוות נוכח, ומנהל הבמה קורא את השאר מעמדת הבקרה. אם יש לך פחות מזל, ה-put-in שלך הוא ההצגה עצמה.

בשני המקרים יש תקופה של שבועות שבהם אתה מכיר את הטראק ומעולם לא אמרת אותו מול שחקן אחר. הפער הזה הוא המקום שבו מחליפים נתפסים לא מוכנים, כי הגרסה שחיה בראש שלך היא שקטה, וגרסה שקטה תמיד קצת מהירה מדי וקלה מדי.

לסגור אותו זו עבודת חזרה עצמאית רגילה, שנעשית כמו שצריך במקום בראש: בקול, על הרגליים, כשהקיוים מגיעים מבחוץ. את הדרכים השונות לעשות את זה השוויתי באיך לתרגל טקסט לבד.

תעשה גם את עבודת הסצנה, למרות שמישהו אחר כבר קיבל את ההחלטות. את הבלוקינג ירשת. הכוונות חייבות להיות שלך, אחרת הקהל מקבל חיקוי במקום בן אדם. פירוק הסצנה לוקח עשרים דקות.

איך שומרים טראק טרי כשאתה אף פעם לא עולה?

רוב המחליפים אף פעם לא עולים. חלקם עולים פעם אחת בהצגה שרצה תשעה חודשים, עם שלושה שבועות התראה או בלי בכלל. אז הכישרון הנדרש הוא תחזוקה: להחזיק משהו מוכן שאולי לעולם לא תשתמש בו, במשך חודשים, בלי חזרות ובלי אף אחד שיגיד לך אם זה עדיין שם.

מה שעובד זה סבב קבוע, והוא משעמם בכוונה. טראק אחד ביום, לפי סדר, עשרים דקות. יום שלישי זה מערכה ראשונה של טראק שלוש. תגיד את הטקסט בקול עם הקיוים מתנגנים לך בחזרה. תעבור על הכניסות במסדרון בזמן שהמספר שאתה לא בו קורה למעלה. תחזוקה קורית בחדרי מדרגות ובחדרי הלבשה ריקים וזה בסדר.

שני סימנים מראים לך איפה אתה עומד. אתה יכול להגיד את השורה הראשונה של כל אחת מהסצנות שלך בלי הכנה, בלי שום דבר מול העיניים? אתה יודע איזה קיו מכניס אותך לכל כניסה? אלה נעלמים ראשונים, הרבה לפני השורות באמצע הסצנה, והם מה שחשוב בשבע וחצי.

מודיעים לך בחמש, אתה עולה בשבע וחצי

אתה לא מנסה להריץ את כל ההצגה. אתה מדרג לפי מה שהורס לאחרים.

כניסות קודם. תרשום אותן על כרטיס ותכניס אותו לתלבושת: שורת הקיו, איזו כנף, מה אתה נושא. אחר כך הרגעים שבהם אתה נוגע בשחקן אחר או מעביר לו משהו, כי אלה הורסים את הטראק של מישהו אחר אם אתה מפספס אותם. אחר כך הסצנה שאתה הכי פחות בטוח בה, תריץ אותה פעם אחת, בקול, בעמידה, עם הקיוים מגיעים אליך ולא ממך.

ואז תעצור. רבע שעה לפני העלאת המסך, עוד הרצה רק מחמירה. תשקוט ותן למנהל הבמה להעביר אותך על המעברים.

לא תהיה טוב כמו האדם שאתה מכסה. זו לא המשימה. המשימה היא שההצגה עולה והקהל אף פעם לא צריך לחשוב על זה.

שאר התמונה של חזרה עצמאית נמצאת בהמדריך המלא לחזרות לבד.