מה זה selftape? כמה זמן הוא נמשך ומתי מגישים

Selftape (נכתב גם self tape) הוא אודישן שאתה מצלם בעצמך, בדרך כלל בבית, ושולח לקאסטינג במקום להגיע לאודישן בחדר. בהרבה תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה זה כבר הסבב הראשון.

המייל מגיע בארבע אחר הצהריים. סיידס מצורפים, שם של דמות, ושורה אחת בתחתית: "נא להגיש טייפ עד יום חמישי." אתה קורא פעמיים. יש לך טלפון, סצנה שראית לפני עשר דקות, תאריך הגשה, ואף אחד שאפשר לבקש ממנו לקרוא איתך בפעם הרביעית החודש בלי להרגיש חבר גרוע.

מה זה אומר להגיש טייפ?

זה אומר שהאודישן הוא קובץ וידאו והחדר הוא הסלון שלך. הבקשה מגיעה בדרך כלל דרך הסוכן, והמדריך של Spotlight (פלטפורמת הליהוק הבריטית) כותב שיש בה את כל המידע שצריך כדי להקליט.

המידע הזה הוא כל העבודה. תפקיד, סיידס, תאריך הגשה, ואחר כך ההנחיות הקטנות ששוקעות טייפים: איפה הסלייט, כמה טייקים, איך קוראים לקובץ, איך שולחים אותו. Acting Magazine מונה את אלה ששחקנים מתעלמים מהן הכי הרבה, והדפוס זהה כל פעם. מגבלה של שני טייקים היא שני טייקים. סלייט בסוף הוא בסוף. הכלל שלי, מעבר לזה: אם משהו לא ברור, תשאל את הסוכן או את עוזר הקאסטינג לפני שאתה מצלם ולא אחרי.

פרט מעשי אחד מ-Spotlight: אחרי שטייפ הוגש דרך הפלטפורמה שלהם, אי אפשר לערוך או למחוק אותו. תראה אותו עד הפריים האחרון לפני ששולחים.

מה נכנס ל-selftape

לרוב הטייפים יש אותם חלקים, בסדר הזה, אלא אם ההודעה אומרת אחרת.

הסלייט הוא כמה שניות שבהן אתה אומר מי אתה. שם, לפעמים גובה, מיקום או סוכנות, מה שהבקשה מבקשת. יש משרדי קאסטינג שרוצים אותו בהתחלה, יש בסוף, יש כקליפ נפרד, ויש כאלה שלא רוצים אותו בכלל. כתבתי פוסט ארוך יותר על איך עושים סלייט ל-selftape, כי זה הדבר הראשון שהקאסטינג רואה. ואם ההודעה משתמשת במילים שאתה אמור להכיר, מילון מונחי משחק מסביר סיידס, avail, פין והשאר.

הסצנה היא הסיידס ששלחו לך, משוחקים מול קורא שנשאר מחוץ לפריים. Spotlight מבקשים פריים בינוני-קרוב, מהחזה ועד קצה הראש, עם המצלמה בגובה העיניים וקו מבט קרוב לעדשה, כך שהקאסטינג רואה את שני צדי הפנים. אני מושיב את הקורא ממש ליד המצלמה ומסתכל עליו, וזה שומר על קו המבט איפה ש-Spotlight רוצים אותו.

מה שסביבך חשוב פחות ממה שנוהגים לפחד, אבל לא אפס. Spotlight מבקשים רקע פשוט (אפור עובד הכי טוב), אור רך על הפנים, בלי חלון מאחוריך, וכמה שפחות רעשי רקע. תשב קרוב לטלפון בשביל הסאונד.

בלי כותרות ובלי מוזיקה. הקאסטינג רוצה את הסצנה, אז תתחיל איתה.

כמה זמן selftape צריך להימשך?

Selftape צריך להימשך כאורך הסצנה ולעמוד במגבלת הזמן שהקאסטינג קבע. אם לא הוגדרה מגבלה, בדרך כלל מדובר בדקה עד שלוש דקות. אין מספר אחד לכל התעשייה, וההודעה תמיד מנצחת.

Acting Magazine מפרטים לפי גודל התפקיד: בערך שלושים שניות עד דקה וחצי לתפקיד קטן, שתיים עד שלוש דקות לתפקיד אורח או חוזר, ועד חמש דקות לתפקיד ראשי, כשכל סצנה בנפרד נשארת סביב דקה עד שתיים. זה כלל אצבע של פרסום מקצועי אחד, לא תקן של קאסטינג.

ההבחנה שתופסת אנשים היא בין אורך הסצנה לאורך הקובץ. אם ההודעה אומרת "עד שתי דקות", זה הקובץ, וסלייט, שנייה של שקט לפני שמתחילים וסצנה שנייה נספרים בה. תקצר את ההתחלה והסוף, ואל תחתוך את הסוף בבת אחת.

לגבי טייקים: שלח מה שביקשו. אם הקאסטינג רוצה טייק אחד, שלח אחד. אם אתה כן שולח יותר מאחד, העצה של Spotlight היא שהם יהיו שונים בבירור, לא שלוש גרסאות של אותה קריאה.

בסיס הפורמט: לרוחב, עם שם ברור, נשלח כמו שביקשו

תצלם לרוחב אלא אם אמרו אחרת. Spotlight ומנהל הקאסטינג Frank Moiselle אומרים את זה שניהם. היוצא מן הכלל הוא עבודה שנולדה לאורך, כמו דרמה קצרה, ושם הברייקדאון בדרך כלל אומר את זה. כיסיתי את זה בselftape אנכי.

תן לקובץ שם כך שאף אחד לא יצטרך לנחש: קודם השם שלך, אחר כך הפרויקט והתפקיד. הדוגמה של Moiselle למה לא לעשות היא "Movie 1". MP4 הוא הייצוא הבטוח, וההעלאה של Spotlight עצמה מקבלת MP4 ו-MOV בין היתר, אז ייצוא רגיל מהטלפון בסדר גמור.

אחר כך שלח את זה בדרך שההודעה אומרת: דרך הפלטפורמה, קישור להורדה, או מה שהמשרד ביקש. אם ההודעה לא אומרת, תשאל. את כל הרצף, מהסיידס ועד השליחה, אפשר למצוא בצ'קליסט ה-selftape.

דדליין ל-selftape: מה אומר "עד יום שני ב-17:00"

הדדליין הוא הרגע שבו הטייפ כבר צריך להיות אצל הקאסטינג. "עד יום שני ב-17:00" אומר שהקובץ הגיע עד 17:00, אז ההעלאה צריכה להסתיים לפני כן. טייק ארוך שייצאת מהטלפון יכול לקחת זמן בהעלאה איטית, אז תסיים לצלם הרבה לפני הדדליין.

השעה היא לפי אזור הזמן של מי ששלח את הבקשה, אלא אם כתוב אחרת. אם אתה בתל אביב והמשרד בלונדון, "עד 17:00" מתייחס לשעון לונדון. תבדוק איזו שעה זו אצלך בתאריך ההגשה. אם לא צוין אזור זמן ואתם נמצאים באזורי זמן שונים, תשאל.

ניסוח עמום יותר לא נותן שעה קבועה. "עד יום שני אחר הצהריים" יכול להיות באחת או בחמש. "עד סוף היום" בדרך כלל אומר לפני שהמשרד נסגר, ולא בחצות. "עד יום שני" בלי שעה בכלל הוא הניסוח הכי מסוכן, כי במשרד עשויים להתחיל לצפות בטייפים כבר באותו בוקר. הכלל שלי בכל המקרים האלה: אם אין אפשרות לשאול, אני מכוון ליום שני בצהריים לכל המאוחר. עדיף קודם.

אם הסוכן מגיש את הטייפ בשבילך, הדדליין שלו מוקדם יותר מזה של הקאסטינג. הוא צריך זמן לצפות ולשלוח הלאה, אז תשאל מתי הוא צריך את הקובץ ותתייחס לשעה הזאת כדדליין שלך.

וכשאפשר, שלח מוקדם. טייפ שמגיע יום לפני הדדליין יכול לקבל צפייה לפני שהטייפים נערמים. בשעה האחרונה לפני ההגשה גם העלאות נתקעות וקבצים הולכים לאיבוד. עוד ערב של ליטושים כמעט אף פעם לא שווה את הסיכון הזה.

מה הקאסטינג באמת רואה

פחות שניות ממה שהיית רוצה. Nik Whitcomb, עוזר קאסטינג ב-PR Casting, אמר בעצה שפורסמה על ידי Acting Studio Chicago: "אנחנו צופים בעשר השניות הראשונות של הטייפ" לפני שמחליטים. את שאר מה שמנהלי קאסטינג אמרו בפומבי עברתי במה מנהלי קאסטינג באמת שמים לב אליו ב-selftape. התוצאה המעשית היא טייפ שמתחיל כמעט מיד, עם שורה ראשונה שכבר יש בה בחירה.

בעשר השניות האלה הם רוצים לדעת אם הבנת את הסצנה ואם אתה מקשיב לשחקן מולך. הפקה כמעט לא נרשמת, כל עוד רואים את הפנים ושומעים אותך. קיר נקי וסאונד ברור יעשו בשבילך יותר מזווית מצלמה שנייה.

וזה גם ההבדל האמיתי מאודישן בחדר. שם הקאסטינג יכול לתת לך הכוונה מחדש ולראות איך אתה מקבל הערה. בטייפ אין הכוונה מחדש. אפשר לנסות כמה פעמים שהסבלנות מרשה, ואז טייק אחד מייצג אותך, אז העבודה זזה מוקדם יותר: אתה מחליט על מה הסצנה לפני שהמצלמה נדלקת.

Selftape בלי קורא

כל מה שלמעלה פתיר עם טלפון, קיר פשוט וחלון. הקורא הוא החלק ששובר.

העצה הרגילה היא חבר או שחקן אחר, מדבר בשקט, יושב ליד המצלמה. זה עובד עד שמגיעות אחת עשרה בלילה והאדם היחיד בבית קורא את הנאום של אב גוסס כמו רשימת קניות, או שכבר ביקשת מאותו חבר שלוש פעמים החודש. כשאף אחד לא פנוי, העצה של NYFA היא לעשות את הסצנה כמה פעמים ולהקליט לפחות שלושה טייקים עם בחירות שונות.

מה שאתה צריך הוא משהו להגיב אליו, בקצב שהסצנה דורשת. בשביל זה בניתי את blablabla. blablabla היא אפליקציית קורא ל-selftape: היא קוראת את הדמות השנייה מחוץ לפריים בזמן שאתה מקליט, עם טלפרומפטר לשורות שלך. היא נבנתה בשביל הלילה שבו צריך להגיש טייפ ואין מי שיקרא איתך.

היא מחכה לך ולא רצה במהירות קבועה, כך שהשתיקה שהסצנה צריכה נשארת שלך. טייק נוסף לא עולה כלום, כי הקורא מתנגן מאודיו ששמור בטלפון, וזה עובד גם אופליין. את הסיידס מביאים כ-PDF, כקובץ Word, כקובץ Final Draft או כצילום של הדפים המודפסים.

יש גבולות. היא קוראת את השורות אותו דבר בכל טייק ולא תפתיע אותך כמו שקורא אנושי טוב לפעמים מפתיע, אז תשתמש בה כדי לבנות את הסצנה ואחר כך תנסה כוונות חדשות מעל. השוואה בין האפשרויות האחרות עשיתי באיך עושים selftape בלי קורא, והתמונה הרחבה של עבודה לבד נמצאת בהמדריך המלא לחזרות לבד.

לפני שאתה לוחץ על הקלטה, תקרא את המייל עוד פעם אחת ותמצא את ההנחיה האחת שהתפתית לדלג עליה. תתחיל איתה.