11 בלילה, ה-selftape מחר, ואין מי שיקרא איתך

אחת עשרה בלילה. הסיידס הגיעו אחר הצהריים, ה-selftape צריך להיות מוכן עד הצהריים מחר, והדירה שתקה סביבך. כל מי שיכול לקרוא איתך כבר ישן, או נמצא בצד אחר של העולם, או מישהו שכבר ביקשת ממנו פעמיים החודש. אתה גולל את אנשי הקשר בכל זאת, יודע איך זה נראה, מקווה שיקפוץ שם שלא חשבת עליו. לא קופץ.

זאת השעה שבה רוב ה-selftapes בעצם נוצרים. לא אחר הצהריים השלווה עם קורא נלהב. אלא הסטרץ' המאוחר הזה, קצת נואש, כשזה רק אתה, טלפון על חצובה, וסצנה שצריכה עוד קול.

האפשרויות ב-11 בלילה, ולמה רוב מהן פוגעות ב-selftape

אפשר להעיר מישהו. אפשר לכתוב לחבר שאמר בכל שעה, למרות שבכל שעה לא ממש הכוון לאחת עשרה ביום שלישי. ואתה כבר מרגיש את האשמה לפני שסיימת להקליד, כי אתה יודע שזאת הבקשה השלישית החודש ואתה יכול לשמוע איך זה נשמע.

לקח לי שנים להאמין לזה באמת, אז אני רק אגיד את זה ישירות: לגרום לך לדעת את הטקסט בעל פה זה לא העבודה של שותף הסצנה שלך. גם לא של השותף לדירה, ולא של הפרטנר שלך בסוף יום ארוך משלו. הם אולי יעזרו כי הם אוהבים אותך, וזה מתנה, לא חובה. כשמתייחסים לזה כאל חובה, כך מגיעים לרוגז שקט בדיוק ברגע הכי גרוע. הרגשת האשמה כשאתה מבקש שוב היא מידע. היא אומרת לך למצוא קורא שלא עולה לאף אחד טובה.

הפתרונות הרגילים מגיעים עם הבעיות שלהם, וסביר להניח שנתקלת בשניהם. אתה מקליט את השורות האחרות בעצמך, והן יוצאות שטוחות, נקראות בטון שעמום של מי שעין אחת לו בטלפון, כמו שהיית קורא רשימת קניות. אז אתה משחק נגד הדממה הזאת בפני המצלמה, והביצוע שלך שוקע לאט לאותה רמה. או שאתה מקליט רמזים עם הפסקות שאתה מנחש את התזמון שלהן, וההפסקות תמיד לא בדיוק, אז אתה או ממהר למלא אותן או תקוע בשקט מת. בכל מקרה, אתה מבלה את הלילה בלהיאבק בכלי במקום לשחק את הסצנה.

קורא שפשוט שם

מה שאתה באמת רוצה ב-11 בלילה, עם אודישן שצריך להיות מוכן עד הצהריים, זה פשוט. קורא שכבר מכיר את הסצנה. שנותן קול שונה לכל דמות, כך שסצנה לשלושה לא קורסת לאדם אחד שמלמל לעצמו. שמחכה כשאתה צריך ביט ולא נאנח על השעה. שעובד בין אם ה-Wi-Fi עובד ובין אם לא.

זה בדיוק מה ש-blablabla נבנתה לעשות. אתה מייבא את הסיידס, מסמן איזה תפקיד שלך, והיא אומרת כל דמות אחרת בקול רם ואז מחכה, בשקט, כמה שהשורה שלך לוקחת. אין טובה לקרוא לה ואין על מי להרגיש אשמה בחצות. אתה רץ את הסצנה כמה פעמים שרוצה, מוצא את הקצב, ואז מקליט כשהאפליקציה רצה מחוץ לפריים כקורא שלך. הקאסטינג שומע קול יציב ונקי שנותן לך רמזים. הם לא רואים מאיפה הוא מגיע.

צלם הלילה: צ'קליסט קצר

• תסגור את הקורא לפני שמתחילים עם התאורה. תחליט עכשיו אם זה אדם שיכול באמת להישאר ער או אפליקציה שתמיד ערה, ותפסיק לחשב מחדש.
• תכניס את הסצנה לקורא ותרוץ אותה פעמיים, בשקט, לפני שנוגעים במצלמה. אתה מקשיב לקצב, עדיין לא מבצע.
• תסדר פריים ותאורה בזמן שהקול של הקורא כבר רץ, כדי שקו העיניים שלך והתזמון יתייצבו ביחד.
• תצלם, ותן להפסקות לנשום. אם אתה צריך ביט נוסף לפני שורה, קח אותו. קורא טוב מחכה, אז גם אתה יכול.
• תצפה בטייק אחד חזרה עם הסאונד מופעל ותשאל את עצמך שאלה אחת. אני מקשיב, או שאני רק ממתין לתורי לדבר?
• ואז לישון. אם הקריאה השתנתה בבוקר, תצלם מחדש לפני הצהריים. הגרסה שנעשתה בלילה היא בדרך כלל האמיצה יותר.

כל זה לא מחליף קורא אנושי טוב שיכול לזרוק לך משהו שלא ציפית לו. כשאפשר להשיג אחד, תשיג אחד. אבל בלילות שאי אפשר, אתה לא תקוע, ואין לך אפשרות לדלג על החזרה רק כי הבית ישן.

אם אתה רוצה את הגרסה השלווה יותר, הלא-חצות, איך לצלם selftape בלי קורא עובר על האפשרויות הריאליות עם יותר מקום לנשום. צ'קליסט ה-selftape מכסה את כל השאר שצריך ללכת טוב ברגע שהקורא מסודר, מהפריים לסאונד ועד הסלייט שלך. והתמונה המלאה של הכנה לבד נמצאת במדריך המלא לחזרה לבד.