המעלית מיטלטלת ונעצרת. מרטין לוחץ פעמיים על הכפתור של קומה שש ואז מחייך לאישה שלידו, שמחזיקה שקית נייר עם ארוחת צהריים.
Martin
אוקיי. נעצרה. הכול בסדר. הן תמיד מתחילות לזוז שוב. אכפת לך שאשב? אחלה רצפה.
יכול להיות שנהיה פה לנצח. אפשר להגיד משהו למישהו? את לא בשש, נכון? לא לחצת על כלום. מצוין. מישהי זרה.
זה הייתי אני. הפתק על המיקרו. 'מי שמחמם דגים בצהריים, כל הקומה יודעת, וכל הקומה מתפללת בשבילך.' הדפסתי אותו. ניילנתי אותו. בחיים לא ניילנתי שום דבר. זה היה מדהים.
ואז היא בכתה. זאת עם הדגים. בשירותים, כנראה. עכשיו יש ישיבה ביום חמישי על 'טון', ואני יושב שם ומהנהן.
מה יש בשקית? סליחה. פשוט, יש לזה קצת ריח של... אה. אוי לא.
למה לא לחצת על קומה? כי אני כבר לחצתי על שש. את בשש. מיום שני. ברוכה הבאה.
אנחנו זזים.
אחרייך. אני קווין. ממחלקת מסים. יש ספסל נחמד בפארק לאכול עליו צהריים. המון אוויר צח.