למה בניתי את blablabla

יש הבעה שאנשים עושים כשמבקשים מהם לרוץ איתך שורות. לא בדיוק עצבנות. יותר כמו... כניעה. הם אוהבים אותך. הם יעשו את זה. אבל שניכם יודעים שזה הפעם הרביעית השבוע והסצנה לא השתנתה.

החברה שלי קראה את אותו מונולוג כנראה חמישים פעמים. חברים הפסיקו לענות לטלפון. ואני מבין - גם הייתי בצד השני. כשמישהו מבקש ממני לעזור עם סצנה, אני אומר כן. תמיד. אבל אי שם בסבב השלישי, אני כבר סופר את השורות עד שנגמר.

כל שחקן שאני מכיר מתמודד עם זה. אתה צריך מישהו שיקרא את החלקים האחרים. מישהו סבלני, פנוי בשעות משונות, מוכן לעשות עוד פעם. ועוד פעם.

אף אחד לא רוצה להיות הבן אדם הזה. ואף אחד לא רוצה להמשיך ולבקש.

הרבה זמן פשוט קיבלתי את זה. אתה שחקן, אתה צריך שותף לסצנה, אתה מציק לאנשים. אבל בנקודה מסוימת הפסקתי לקבל והתחלתי לבנות.

blablabla הוא שותף חזרות בטלפון שלך. אתה מכניס את הסצנה, בוחר את הדמות, והוא קורא את החלקים האחרים. הוא מחכה בזמן השורות שלך. זה הכל.

הכלל האחד שסביבו בניתי את הכל: לעולם לא לחתוך את השחקן.

היום זה באפ סטור.

הורד את blablabla