איך לדעת את הטקסט בעל פה תוך 48 שעות

האודישן מגיע ביום שני. הselftape ביום רביעי. צריך לדעת את הטקסט בעל פה עד אז, והסצנה בת שש עמודים.

שש עמודים ב-48 שעות? אפשרי לגמרי. אפילו לא נדיר. אבל איך מחלקים את ה-48 שעות האלה חשוב יותר מכמה מהן מוציאים על זה.

רוב השחקנים עושים את זה הפוך. יום ראשון - קוראים שוב ושוב. עד שעה 30 שוחקים את המילים לזיכרון מכאני, ונכנסים לאודישן עם שורות כל כך מחוזרות שהן נשמעות כמו הקלטה. הבחירות מתות. הגמישות נעלמה. ההנחיה הראשונה של הבמאי שוברת אותם.

יש רצף טוב יותר. כך מנצלים 48 שעות - כדי להיכנס לחדר עם הטקסט בעל פה ועם יכולת לשחק.

שעות 0 עד 4: עבודה על הסצנה, לא על השורות

ארבע השעות הראשונות הן החשובות ביותר ואולי הכי פחות אינטואיטיביות. אל תתחיל לשנן.

קרא את הסצנה בקול פעמיים עם הדף ביד. אז הנח אותו וענה על שלוש שאלות על הדמות שלך: מה היא רוצה מהאחר בסצנה הזו? מה עומד בדרך? איפה הסצנה עושה פנייה?

כתבתי פירוט ארוך יותר של זה באיך לנתח סצנה, אבל הגרסה הקצרה: כל שורה שהדמות שלך אומרת קיימת מסיבה. אם יודעים את הסיבה, השורות נדבקות הרבה יותר בקלות. אם משננים קודם ומחפשים את הסיבות אחר כך, נכנסים כבר נעולים בפרשנות שאולי לא מתאימה למה שהשורה בכלל עושה.

מצא את מילות המפתח. סמן את הביטים. כתוב את הצורה הרגשית של הסצנה בשניים-שלושה משפטים בשוליים. זה הבסיס. מדלגים עליו - וה-44 שעות הבאות לא עוזרות.

שעות 4 עד 12: שינון מבוסס כוונה

עכשיו אפשר להתחיל להכניס את השורות. השיטה חשובה.

שינון מילים בחזרה עובד, אבל הוא נועל את המילים לקריאה אחת. הפתרון הוא שינון מבוסס כוונה. לכל שורה, כתוב פועל אחד בשוליים. מה הדמות שלך עושה? דוחפת. מתפשרת. בוחנת. לועגת. מסתירה.

כשרצים את הסצנה, תחשוב על הפועל, לא על השורה. השורה מגיעה כי הפועל חי בך. מחקר שפורסם ב-2015 ב-Memory על "אפקט ההפקה" מצא שאמירת מילים בקול תוך מעורבות גופנית שיפרה את הזיכרון ב-10 עד 15 אחוז לעומת לימוד שקט. צעד בדירה בזמן שאתה עובד. שב על הרצפה בסיבוב אחד, עמוד בסיבוב הבא. הגוף זוכר בערוץ אחר מהעיניים.

עד שעה 12 כדאי שתכיר את צורת הסצנה בלי שהדף נחוץ. לא מושלם מילה-במילה. רק הקונטור.

שעות 12 עד 24: שינה

החלק שרוב השחקנים מדלגים עליו. הם מסתחבטים בלילה הראשון ומאבדים את היום השני מתשישות.

שינה עושה עבודת זיכרון. ליתר דיוק, שינה עמוקה מאחדת זיכרון דקלרטיבי - השורות עצמן - ו-REM מאחד זיכרון פרוצדורלי - הקצב ותזמון הסצנה. סקירה מ-2013 ב-Physiological Reviews מאת Diekelmann ו-Born סיכמה עשרות שנים של מחקר: לילה שלם של שינה בין קידוד לזיכרון לבין שליפה עולה בביצועים על שעת לימוד נוספת. לא להחליף שבע שעות ב-7 חזרות נוספות. שבע השעות עושות יותר.

רוץ את הסצנה פעם אחת, קלות, לפני השינה. לא לשאוף לשלמות. רק להניח את מה שיש.

שעות 24 עד 36: עבודה עמוקה עם שותף

יום שני. כדאי להתעורר עם יותר ממה שנרדמת איתו. זה לא קסם. זה האיחוד שמסתיים.

עכשיו רץ את הסצנה בקול עם מישהו או משהו שקורא את החלקים האחרים. קורא, אפליקציה, חבר בבית הקפה שמוכן להעניק לך עשר דקות. הנקודה היא לשמוע את הרמזים. לא כי לא יודעים אותם, אלא כי התגובות שלך צריכות לבוא ממשהו. כשחוזרים בשקט, מדלגים על שורות הרמז, ואז השורות שלך יוצאות מאין. בהופעה, הן צריכות לצאת ממה שהאחר אמר עכשיו.

אם אין אדם זמין, איך לעשות selftape בלי קורא מעבר על האפשרויות הריאליסטיות. blablabla קוראת את החלקים האחרים וממתינה עד שתסיים לפני שממשיכה. ההמתנה הזו היא מה שהופך השמעה לחזרה.

רוץ את הסצנה שלוש-ארבע פעמים. כוונות שונות בכל פעם. נסה את הבחירה שאתה מפחד ממנה. נסה לשחק קטן יותר ממה שנראה נכון. נסה גדול יותר. לא מחפשים את הקריאה הנכונה. בונים גמישות סביב הבחירה שתתחייב אליה בחדר.

שעות 36 עד 44: ליטוש ומנוחה

עד כאן המילים אמורות להיות שם. אם לא, תחפור בחורים - השניים-שלושה שורות שלא נדבקות - בנפרד. לא להמשיך לרוץ את הסצנה כולה אם 95 אחוז ממנה קיים. תשחק את ה-95 אחוז הנכונים בניסיון לתקן את ה-5.

אחר הצהריים באמצע היום - עזוב. קח הפסקה אמיתית. אכול משהו שאינו קפה.

תחזור בערב. רץ את הסצנה פעמיים, כל הדרך, עם עבודת כוונות בחזית המחשבה. ואז תפסיק. תראה סרט. תקרא משהו לא קשור. הפיתוי הוא להמשיך לדחוף. הדחיפה פוגעת יותר ממה שהיא עוזרת בשלב הזה.

שעות 44 עד 48: חימום, לא חזרה

ארבע השעות האחרונות הן הכנה פיזית, לא שינון.

חימום קולי. עבודת נשימה. כמה דקות של פעילות גופנית להעיר את הגוף. אם יש זמן, רוץ חזרה מלאה בערך שעה לפני האודישן, ואז הנח את הדף. הדבר האחרון שצריך הוא הדף ביד שלושים שניות לפני שהמצלמה מתחילה.

היכנס. עשה את העבודה. ה-48 שעות עשו את שלהן.

מה זה לא

זה לא מתכון לשינון חירום. אם הסייד מגיע ב-11 בלילה והאודישן ב-10 בבוקר, זו בעיה אחרת. איך לשנן שורות בין לילה מעבר על גרסת ה-12 שעות. וזה גם לא תחליף למאה הרגלים קטנים שהופכים את השינון לקל יותר לאורך קריירה. איך שחקנים באמת משננים שורות הוא התמונה הגדולה יותר.

מה ש-48 שעות קונות לך, אם מוציאים אותן נכון, הוא משהו שרוב השחקנים העובדים לא באמת מביאים איתם לחדר: שורות שיודעים על בוריין ובחירות שאפשר עדיין לשנות. השילוב הזה הוא ההבדל בין אודישן שנתקע שטוח לאחד שחי מספיק שהבמאי רוצה להמשיך לשחק.

השורות קלות. החיות היא העבודה.

התמונה המלאה של חזרות סולו - עבודת סצנה, שינון, selftape, קריאה קרה, עבודה בשפה שנייה - נמצאת בהמדריך המלא לחזרות לבד.