איך לדעת את הטקסט בעל פה תוך 48 שעות

האודישן מגיע ביום שני. ה-selftape ביום רביעי. צריך לדעת את הטקסט בעל פה עד אז, והסצנה בת שישה עמודים.

שישה עמודים ב-48 שעות? אפשרי לגמרי. אפילו לא נדיר. אבל איך אתה מחלק את ה-48 שעות האלה חשוב יותר מכמה מהן אתה מוציא על זה.

רוב השחקנים עושים את זה הפוך. יום ראשון - קוראים שוב ושוב. עד שעה 30 שוחקים את המילים לזיכרון מכני, ונכנסים לאודישן עם שורות כל כך מחוזרות שהן נשמעות כמו הקלטה. הבחירות מתות. הגמישות נעלמה. הכיוון הראשון של הבמאי שובר אותם.

יש רצף טוב יותר. כך מנצלים 48 שעות - כדי להיכנס לחדר עם הטקסט בעל פה ועם יכולת לשחק.

שעות 0 עד 4: עבודה על הסצנה, לא על השורות

ארבע השעות הראשונות הן החשובות ביותר ואולי הכי פחות אינטואיטיביות. אל תתחיל לשנן.

קרא את הסצנה בקול פעמיים עם הדף ביד. אחר כך תניח אותו ותענה על שלוש שאלות על הדמות שלך: מה היא רוצה מהאדם השני בסצנה הזו? מה עומד בדרך? איפה הסצנה מתהפכת?

כתבתי פירוט ארוך יותר של זה באיך לנתח סצנה, אבל הגרסה הקצרה: כל שורה שהדמות שלך אומרת קיימת מסיבה. אם יודעים את הסיבה, השורות נדבקות הרבה יותר בקלות. אם משננים קודם ומחפשים את הסיבות אחר כך, נכנסים כבר נעולים בפרשנות שאולי לא מתאימה למה שהשורה בכלל עושה.

מצא את מילות המפתח. סמן את הביטים. כתוב את הצורה הרגשית של הסצנה בשניים-שלושה משפטים בשוליים. זה הבסיס. מדלגים עליו - וה-44 שעות הבאות לא עוזרות.

שעות 4 עד 12: שינון מבוסס כוונה

עכשיו אפשר להתחיל להכניס את השורות. השיטה חשובה.

שינון מילים בחזרה עובד, אבל הוא נועל את המילים לקריאה אחת. הפתרון הוא שינון מבוסס כוונה. לכל שורה, כתוב פועל אחד בשוליים. מה הדמות שלך עושה? דוחפת. מתפשרת. בוחנת. לועגת. מסתירה.

כשמריצים את הסצנה, תחשוב על הפועל, לא על השורה. השורה מגיעה כי הפועל חי בך. מחקר שפורסם ב-2015 ב-Memory על "אפקט ההפקה" מצא שאמירת מילים בקול תוך מעורבות גופנית שיפרה את הזיכרון ב-10 עד 15 אחוז לעומת לימוד שקט. צעד בדירה בזמן שאתה עובד. שב על הרצפה בסיבוב אחד, עמוד בסיבוב הבא. הגוף זוכר בערוץ אחר מהעיניים.

עד שעה 12 כדאי שתכיר את צורת הסצנה בלי שתצטרך את הדף. לא מושלם מילה במילה. רק את המתאר.

שעות 12 עד 24: שינה

החלק שרוב השחקנים מדלגים עליו. הם נאבקים בשיניים חשוקות בלילה הראשון ומאבדים את היום השני לעייפות.

שינה עושה עבודת זיכרון. ליתר דיוק, שינה עמוקה מגבשת זיכרון דקלרטיבי - השורות עצמן - ו-REM מגבש זיכרון פרוצדורלי - הקצב והתזמון של הסצנה. סקירה מ-2013 ב-Physiological Reviews מאת Diekelmann ו-Born סיכמה עשרות שנים של מחקר: לילה שלם של שינה בין הקידוד לבין השליפה גובר בביצועים על עוד שעת לימוד. אל תחליף שבע שעות בשבע חזרות נוספות. שבע השעות עושות יותר עבודה מהחזרות.

הרץ את הסצנה פעם אחת, קלות, לפני השינה. לא לשאוף לשלמות. רק להניח את מה שיש.

שעות 24 עד 36: עבודה עמוקה עם שותף

יום שני. כדאי להתעורר עם יותר ממה שנרדמת איתו. זה לא קסם. זה הגיבוש שמסתיים.

עכשיו הרץ את הסצנה בקול עם מישהו או משהו שקורא את התפקידים האחרים. קורא, אפליקציה, חבר בבית הקפה שמוכן להקדיש לך עשר דקות. העיקר הוא לשמוע את הרמזים. לא כי אתה לא יודע אותם, אלא כי התגובות שלך צריכות לבוא ממשהו. כשחוזרים בשקט, מדלגים על שורות הרמז, ואז השורות שלך יוצאות משום מקום. בהופעה הן צריכות לצאת ממה שהאדם השני אמר הרגע.

אם אין מישהו זמין, איך לעשות selftape בלי קורא עובר על האפשרויות הריאליות. blablabla קוראת את התפקידים האחרים וממתינה עד שתסיים לפני שהיא ממשיכה. ההמתנה הזו היא מה שהופך השמעה לחזרה.

הרץ את הסצנה שלוש-ארבע פעמים. כוונות שונות בכל פעם. נסה את הבחירה שאתה מפחד ממנה. נסה לשחק קטן יותר ממה שנראה נכון. נסה גדול יותר. לא מחפשים את הקריאה הנכונה. בונים גמישות סביב הבחירה שתתחייב אליה בחדר.

שעות 36 עד 44: ליטוש ומנוחה

עד כאן המילים אמורות להיות שם. אם לא, תעבוד על החורים - השתיים-שלוש שורות שלא נדבקות - בנפרד. אל תמשיך להריץ את כל הסצנה אם 95 אחוז ממנה יציבים. אתה תשחיק את ה-95 אחוז שעובדים בניסיון לתקן את ה-5.

אחר הצהריים, באמצע היום - תתרחק. קח הפסקה אמיתית. תאכל משהו שהוא לא קפה.

תחזור בערב. הרץ את הסצנה פעמיים, מתחילה ועד סוף, עם עבודת הכוונות בראש. ואז תפסיק. תראה סרט. תקרא משהו לא קשור. הפיתוי הוא להמשיך לטחון. הטחינה פוגעת יותר משהיא עוזרת בשלב הזה.

שעות 44 עד 48: חימום, לא חזרה

ארבע השעות האחרונות הן הכנה פיזית, לא שינון.

חימום קולי. עבודת נשימה. כמה דקות של פעילות גופנית להעיר את הגוף. אם יש זמן, הרץ חזרה מלאה בערך שעה לפני האודישן, ואז הנח את הדף. הדבר האחרון שצריך הוא הדף ביד שלושים שניות לפני שהמצלמה מתחילה.

היכנס. עשה את העבודה. ה-48 שעות עשו את שלהן.

מה זה לא

זה לא מתכון לשינון חירום. אם הסיידים מגיעים ב-11 בלילה והאודישן ב-10 בבוקר, זו בעיה אחרת. איך לשנן שורות בלילה אחד עובר על גרסת ה-12 שעות. וזה גם לא תחליף למאה ההרגלים הקטנים שהופכים את הלימוד בעל פה לקל יותר לאורך קריירה. איך שחקנים באמת לומדים טקסט בעל פה הוא התמונה הגדולה יותר.

מה ש-48 שעות קונות לך, אם אתה מוציא אותן נכון, זה משהו שרוב השחקנים העובדים לא באמת מביאים איתם לחדר: שורות שאתה יודע מצוין ובחירות שאתה עדיין יכול לשנות. השילוב הזה הוא ההבדל בין אודישן שנתקע שטוח לבין אודישן שחי מספיק כדי שהבמאי ירצה להמשיך לשחק.

השורות קלות. החיות היא העבודה.

התמונה המלאה של חזרות לבד - עבודת סצנה, לימוד בעל פה, selftape, cold reads, עבודה בשפה שנייה - נמצאת במדריך המלא לחזרות לבד.